"זה כמו לרכב על אופניים"- מחשבות על אימון סוסים בגישה חיובית.

רוני שלי חזרה מסדנת כתיבה. אחת המשימות שקיבלה היתה לכתוב על דבר לא חשוב שהיא ממש טובה בו. אז אני ממש , אבל ממש טוב בללמד ילדים לרכוב על אופנים.

עם ניסיון מוכח עם נור שלי ועוד כמה ילדים בפנימייה בתל אביב לקחתי את לילי שלי בת פחות מ4 לגן בילבי. בדרך עצרנו בתחנת הדלק ניפחנו את האופניים הכחולות הישנות והכבדות של נור. הגינה היתה הומה, כרגיל, התגברתי על הרצון לברוח הפעם מההתקהלות, זו רק את אני והאופניים הכחולות.

אנחנו מתחילים, "את מוכנה?" את מהנהנת, במבט הנחוש שלך. תלתל על העיניים חומק מאחיזתה האדוקה של הקסדה הורודה. " אני איתך" אני מחזיק בחולצה הצהובה, באזור הכתפיים, ומתחיל לרוץ בשביל המעגלי של גינת המשחקים. ואת נחושה ובטוחה מסתכלת קדימה. "את צריכה לסובב את הפדלים ככה" אני מראה לה, מתכופף עם הידיים כמעט עד הרצפה.

עוד חצי סיבוב ואת מפדלת. " אני גאה בך כל כך" אומר ומחבק, "את רוצה הפסקה?" ואת נחושה להמשיך.

סיבוב שני. אני מאמין, ובירידה, עוזב את החולצה הצהובה וממשיך לרוץ לידך, " נסעת עכשיו לבד!" עוצר ומחבק, גאה בך כל כך.

את רוצה לעצור? מה פתאום אומר לי מבטך הנחוש. ואני ממשיך, הפעם נוגע לא נוגע בחולצה, יודע שתצליחי, תופס רק בסיבובים. הקהל של בילבי מריע! ואני כל כך אוהב את האומץ והנחישות שלך.

אנחנו עוברים למגרש.

אני מראה לך איך לסדר את הפדל לעלייה, מחזיק בסבל, דוחף ועוזב . את נוסעת לבד!! חיוך גדול על פניך, התלתל מתנפנף ברוח. סיבוב , ועוד סיבוב, ואני במרכז המגרש שמח בשבילך, שמח בשבילי, גאה בך כל כך.

"חיזוקים חיוביים"- מושג כל כך גדול שנכנס לי לחיים, כמו משקפיים חדשים, מאפשרים לי להתבונן מחדש על תקשורת, על מוטיבציה ועל האופן בו אנו לומדים.

עד כמה למילים טובות, להתפעלות, לפרגון יש משמעות , עד כמה אמון הוא חשוב, נותן מוטיבציה לנסות שוב ושוב. איך אני יכול לפרגן ולהתפעל מהצלחות קטנות ועד כמה זה משמעותי בתהליך של למידה.

אני רואה את ההשפעה של החיזוקים החיוביים בכל יום בחווה, במפגש עם הסוסים, במפגש עם המטופלים, וגם ואולי בעיקר בחיים עצמם, בכל בחירה (גם אם לא תמיד אני מצליח) אם לראות את חצי הכוס המלאה או הריקה.